עתירה לקיום דיון נוסף על פס"ד בעבירת החזקת סם שלא לשימוש עצמי-נדחתה

1.        לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטות ע' ארבל, א' חיות, ד' ברלינר) בע"פ 170/07 ליאור מטיס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שניתן ביום 19.11.07.

2.       העותר הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בת.פ. 40182/05, בגין ביצוע עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, לפי סעיפים 7(א) ו(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה). לפי הנטען בכתב האישום רכש העותר, יחד עם דודו, רכב מסוג פג'ו, ויום לאחר מכן נסע עם רכב זה לעיר בת-ים, שם הוציא מאתר מסוים סם מסוכן מסוג קנבוס והעמיסו בתא המטען של הרכב. לאחר מכן נהג את הרכב למקום אחר בבת-ים, שם נטש את הרכב ובו הסם. מיד לאחר מכן נתפס הרכב על-ידי המשטרה, ובבדיקה התברר כי מדובר בסם במשקל כולל של 17.95 ק"ג נטו מחולק לשלושה שקים ובהם 28 חבילות ארוזות.

3.       ביום 13.7.05 הרשיע בית המשפט המחוזי (השופט א' שהם) את העותר לפי הודאתו. כתב האישום כלל גם בקשה לקבוע כי העותר הינו "סוחר סמים" ולהורות על חילוט רכוש שפורט בבקשה. אף על פי כן, במהלך הדיון שקדם להרשעת העותר לא חזרה התביעה על הבקשה הנ"ל, ובית המשפט המחוזי הרשיע את העותר מבלי להכריז עליו כעל "סוחר סמים". בעקבות זאת הגישה המדינה בקשה לתיקון הכרעת הדין כך שהעותר יוכרז כ"סוחר סמים". מספר ימים לאחר מכן הגישה המדינה גם בקשה לתיקון כתב האישום, כך שיתווסף רכוש נוסף לרכוש שפורט בכתב האישום לעניין בקשת החילוט. ביום 29.12.05 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בשתי הבקשות. לעניין תיקון הכרעת הדין קבע בית המשפט כי אין מניעה להכריז על העותר כ"סוחר סמים" גם לאחר מתן הכרעת הדין, ובטרם מתן גזר הדין בעניינו. לגוף העניין נקבע, כי על-מנת להכריז על העותר כ"סוחר סמים" לפי סעיף 36א(ב) לפקודה, יש לבחון האם מתקיימים התנאים הקבועים לכך בסעיף זה. התנאי הראשון מתייחס להרשעה בעבירה של עסקת סמים, ובהקשר זה צוין כי העותר הורשע בעבירת סמים אשר העונש המרבי בגינה הינו עשרים שנות מאסר, ועל כן מתקיים תנאי זה. התנאי השני הדרוש לשם הכרזה על אדם כ"סוחר סמים" הינו כי יוכח לבית המשפט כי אותו אדם הפיק או היה אמור להפיק רווח מעבירה של עסקת סמים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי:

"אין חולק כי מדובר בסם מסוכן במשקל המסתכם ב-17.95 ק"ג נטו, שחולק ל-28 שקיות נפרדות. כאשר בכמות כזו של סמים עסקינן, ובעיקר לנוכח חלוקתם הפנימית, נראה בעליל כי הנאשם ביקש לסחור במנות הסם ולהפיק רווחים נאים כתוצאה מביצוע עסקה או עסקאות סמים. הנאשם עצמו הודה כי הסמים לא הוחזקו על-ידו לשימושו העצמי, והדבר אף אינו סביר, בשים לב לכמות הסם ולדרך אריזתו. ניתן, אם כן, לקבוע כי מדובר בעסקת סמים שבה היה אמור הנאשם לזכות ברווח כספי, ומעשיו המתוארים בכתב האישום לא נעשו בהתנדבות, בלא קבלת שכר."

משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי שני התנאים הדרושים לשם הכרזה על אדם כ"סוחר סמים" מתקיימים בעניינו של העותר, ועל כן הכריז עליו כעל "סוחר סמים", בהתאם לסעיף 36א(ב) לפקודה.

באשר לבקשת התביעה לתיקון כתב האישום קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם התביעה התנהלה בצורה רשלנית, אין זה מן הראוי להנציח את טעותה ולאפשר לעותר ליהנות ממנה, ועל כן החליט כי גם דינה של בקשה זו להתקבל.   

4.       ביום 23.11.06 ניתן גזר הדין בתיק. פרק הזמן הארוך שחלף בין הכרעת הדין לגזר הדין נבע מתהליך שיקומי אותו עבר העותר בהמלצת שירות המבחן. לבסוף, החליט בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן, וגזר על העותר עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות; 14 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 5,000 ש"ח. בנוסף, העמיד בית המשפט את העותר בפיקוח שירות המבחן למשך תקופה של שנה ממתן גזר הדין. באשר לבקשת החילוט, קבע בית המשפט המחוזי כי הרכב שבו נתפס הסם וכן סכומי הכסף שנתפסו בביתו של העותר יחולטו, וזאת בהסכמת העותר. כן הוסכם בין הצדדים כי 150,000 ש"ח מתוך הסכום הכולל של 270,000 ש"ח אשר היה מצוי בחשבון הבנק של העותר, הגיעו לידי העותר כפיצוי בעקבות תאונת דרכים שעבר, ועל כן אין לחלט סכום זה. לגבי 120,000 השקלים הנותרים בחשבון הבנק של העותר, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי העותר להרים את הנטל הרובץ על כתפו בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 31(6)(בב) לפקודה, להוכיח כי הכספים הגיעו ממקור חוקי, ועל כן הורה על חילוטם.

5.       על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו הן העותר והן המדינה לבית-המשפט העליון. העותר הלין על עונש המאסר שהוטל עליו וכן על החלטת בית המשפט לחלט את סכום 120,000 השקלים מחשבון הבנק שלו. המדינה ערערה על קולת העונש וביקשה כי בית המשפט יטיל על העותר תקופת מאסר ממושכת יותר, שתרוצה בין כותלי הכלא. בטרם נשמעו הערעורים הגיש שירות המבחן בקשה לבית המשפט לביטול צו המבחן שניתן בעניינו של העותר, נוכח הידרדרות במצבו והעדר שיתוף פעולה מצידו עם שירות המבחן, וכן נוכח הגשת כתב אישום נוסף נגדו, באשמת קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה והחזקת נכס החשוד כגנוב. ביום 26.3.07 החליט בית המשפט העליון לדחות את המשך הדיון בערעורים עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת שירות המבחן להפקעת צו המבחן.

6.       ביום 5.6.07 ניתן גזר דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, בעקבות בקשת שירות המבחן להפקעת צו המבחן. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי בגזר הדין המקורי ניתנה לעותר הזדמנות יקרה מפז לשקם את עצמו, ומשהכזיב את האמון אשר ניתן בו אין טעם להמשך שהייתו בפיקוח שירות המבחן. הודגש, כי מלכתחילה לא שיקף העונש שהוטל על העותר את הענישה הראויה והמקובלת בעבירה מהסוג שבה הורשע, ועל כן, משנסתם הגולל על ההליך השיקומי, יש להתאים את רמת הענישה לרמה הראויה והמתבקשת. נוכח האמור לעיל, העמיד בית המשפט המחוזי את עונש המאסר בפועל שנגזר על העותר על 18 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם. 

7.       בעקבות מתן גזר הדין המשלים הגיש העותר בקשה לתיקון הודעת הערעור, בה ביקש לאמץ את גזר הדין המקורי לעניין עונש המאסר, אולם טענותיו לעניין החילוט נותרו בעינן. המדינה מצדה חזרה בה מערעורה על קולת העונש, והודיעה כי היא מסתפקת בתקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין המשלים. ביום 19.11.07 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור. באשר לתקופת המאסר שנגזרה על העותר קבע בית המשפט העליון כי משהפר העותר את האמון שניתן בו, הרי ש"לא היה מקום לאותה התחשבות מירבית שבאה לידי ביטוי בגזר הדין המקורי וצדק בית המשפט קמא כאשר סבר כי בנסיבות אלה מן הראוי להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח." עם זאת, צוין כי נוכח הדרך שעבר העותר עד לשלב בו התבקשה הפקעת צו המבחן, כמו גם גילו הצעיר והעובדה שככל הידוע לבית המשפט מדובר בהסתבכות נוספת אחת בלבד (ולא בעבירת סם), וכן כי לדבריו בשלב זה הוא עובד ולומד, הועמדה תקופת המאסר על שנה אחת.  

8.       באשר לשאלת החילוט, קבע תחילה בית המשפט כי הניתוק הכרונולוגי בין הכרעת הדין להכרזה אין בו משום עיוות דין לעותר, היות שהיה מודע לכוונתה של המדינה לדרוש את ההכרזה, ונשמרה זכותו להביא את טיעוניו וראיותיו לעניין התמלאותם של התנאים הנדרשים. בנסיבות אלה, בהן נשמרו זכויותיו במלואן, נקבע כי אין לאפשר לטעות האנוש שבגינה לא נעשתה ההכרזה במסגרת הכרעת הדין, להכתיב את גורל הבקשה. לגוף העניין, בחן בית המשפט את טענת העותר לפיה לא הפיק כל רווח מעבירת החזקת הסם שבה הורשע, וקבע כי מקובלת עליו החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה כמות הסם שמדובר בה, יחד עם הנתון שהסם היה מחולק ל-28 שקיות נפרדות, מחייבים את המסקנה, המעוגנת בשכל הישר, ולפיה המערער היה אמור להפיק רווח מהעבירה. בהקשר זה הודגש כי:

"המערער צריך היה לספק הסבר למה נועד הסם, מדוע היה מחולק, מדוע הוביל אותו וכיוצא בזה, כאשר ההסברים מקהים את עוקצן של העובדות, ומצביעים על כך שמה שנחזה להיות השלב הראשון בדרך להפצת הסם תוך גריפת רווחים נאים - איננו למעשה כזה. משלא עשה כן - המסקנה הלכאורית הופכת להיות גם המסקנה הסופית והיא עומדת בקריטריון הנדרש של למעלה מספק סביר."

לבסוף, התייחס בית המשפט גם לטענת העותר לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלדון בסוגיית אמצעי המחייה של העותר ובני ביתו. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון כי גם תוך יציאה מנקודת הנחה כי היה על בית המשפט לומר את דברו, אין מקום לקבל את הערעור בנושא החילוט במלואו בשל עניין זה או לחלופין להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך השלמתו. זאת, מאחר ונאשם החפץ לטעון כי מדובר בסכום שנועד למחייתו השוטפת צריך להעלות טענה זו במפורש. בית המשפט ציין, אמנם, כי הנטל מוטל על התביעה, וכי ספק יפעל לטובת הנאשם. עם זאת, נקבע כי מדובר בנטל "רדום", עד אשר יעיר אותו הנאשם מתרדמתו. הודגש, כי אמצעי מחיה ומקום מגורים סביר מייצגים את תמצית קיומו של אדם וחזקה עליו כי כל ניסיון לפגוע בהם יזכה לתגובה מידית והולמת, באמצעות הבאת השגותיו וטענותיו בפני בית המשפט. בעניינו של העותר ציין בית המשפט כי הוא לא העיד ולא העלה טענה זו בפני המשפט המחוזי, וכי רק בהודעת הערעור נטען כי הוא זקוק לכסף למחייתו ולפרנסתה של אמו. מאחר שהטענה עלתה לראשונה רק בערעור בבית המשפט העליון, סבר בית המשפט כי הדרך הנכונה הינה לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לערכאת הערעור לתת כל החלטה שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת לתיתה, ולומר את דברו בהקשר זה בהתבסס על הראיות המצויות בתיק. נקבע, כי העותר עבד לאורך השנים וכי אינו סובל ממגבלות רפואיות המונעות ממנו להמשיך ולעבוד, ועל כן הדעת נותנת כי יוכל להמשיך ולפרנס את עצמו ולדאוג לעצמו למקום מגורים, כפי שעשה עד כה. כן צוין כי העותר אינו נשוי וכי מלכתחילה טען כי אמו היא שסייעה לו והעבירה לחשבונו כספים שזכתה בהם בפייס, ועל כן הטענה כי עליו לתמוך באמו הינה טענה סתמית, שאין לייחס לה משקל. על כן, החליט בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של העותר ביחס לחילוט הכספים מחשבונו.    

9.       על פסק-דין זה הגיש העותר את העתירה לדיון נוסף שלפניי. במסגרת עתירתו טוען הוא כי שגה בית-המשפט בפרשנותו לסעיפים 36א(ב) ו-36ג(ב) לפקודה. באשר לפרשנות סעיף 36א(ב) לפקודה, טוען העותר כי לשם הכרזה על אדם כ"סוחר סמים" לפי הסעיף, יש צורך להוכיח ברמה של למעלה מספק סביר כי אותו אדם הפיק רווח מעסקת סמים. בענייננו, טוען העותר כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה כמות הסם ואופן חלוקתו מצביעים על כך כי היה אמור להפיק רווח מעסקת סמים, אינה עומדת בנטל זה. לטענתו, קביעת בית המשפט העליון לפיה כמות הסם ואופן חלוקתו מעבירים את נטל הבאת הראיות אל העותר, מנוגדת אף היא ללשון החוק ולתכליתו. באשר לפרשנות סעיף 36ג(ב) לפקודה, טוען העותר כי שגה בית המשפט בהימנעו מהחזרת הדיון בשאלה זו לבית המשפט המחוזי ובמתן הכרעתו בסוגיה זו מבלי לשמוע ראיות וללא תשתית עובדתית מלאה.  

10.      דין העתירה לדיון נוסף להידחות. כידוע, הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר שיש לקיימו רק כאשר נפסקה הלכה משפטית חדשה, העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי בית המשפט ידון בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). בענייננו, בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה, וודאי שלא כזו שקשיותה או חידושה מצדיקים קיום דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. בטענותיו של העותר העומדות בבסיס בקשתו מוצגת פרשנות מוטעית של האמור בפסק-הדין, ולפיה פורשו סעיפי הפקודה כביכול באופן הסוטה מלשון החוק; אין בפסק הדין פרשנות חדשנית אלא יישום הוראות החוק על ענייננו. הפרשנות האמורה אינה מקימה עילה לדיון נוסף בפסק הדין.

11.      באשר לטענת העותר לפיה שגה בית המשפט בפרשנותו לסעיף 36א(ב) לפקודה - בשאלה זו טוען העותר כי בית המשפט קבע בעניינו כי לשם הוכחת "הפקת רווח" מעסקת סמים אין צורך בעמידה בנטל הוכחה של למעלה מספק סביר, ולא היא. בית המשפט לא התייחס לרמת ההוכחה הנדרשת אלא קבע במפורש בפסק-דינו כי:

"בית משפט קמא סבר כי הכמות שמדובר בה, כשאליה מצטרף הנתון כי הסם היה מחולק ל-28 שקיות נפרדות, די בה כדי להוכיח כי המערער היה אמור להפיק רווח מעבירה של עסקת סמים - ומסקנתו המעוגנת בשכל הישר - מקובלת עלי."

בהמשך, אף ציין בית המשפט כי על-מנת להפריך את המסקנה הטבעית הנובעת מהנסיבות שתוארו, צריך היה העותר לספק הסברים אשר יוכלו להקהות את עוקצן של העובדות, וכי משלא עשה כן עומדת המסקנה הנובעת מהן בקריטריון הדרוש של למעלה מספק סביר.

12.      אין בקביעות אלה כל חידוש. הלכה ידועה היא, כי גם לשם עצם ההרשעה בעבירה פלילית (להבדיל מההכרזה על אדם כ"סוחר סמים") די בקיומן של ראיות נסיבתיות, המצביעות, בהשתלבותן יחד וברמת הוודאות הדרושה, על אחריותו הפלילית של הנאשם (ראו, בין היתר: ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007; להלן: עניין קייס). וכפי שנקבע בעניין קייס: